הסטודיו בלב היער

אחרי עשרים שנה באותו הסטודיו בלב תל אביב, עברנו למושב. מהויטרינה של הסטודיו רואים פרדס עם עצי קלמנטינה וחורשה עם אקליפטוסים שמגרדים את השמיים, ועובר דרכה אור רך ,מושלם לצילום. הגענו הביתה.

לפני חמישה חודשים ארזתי את האישה, התאומים בני השנה ושלושה חודשים ואת הסטודיו ועברנו לבית קטן בערבה. יותר נכון לבית וסטודיו שלושה חדרים במושב נופך שבמרכז. מאוד פחדתי לעזוב את תל אביב ,מכל הסיבות. אני גרה כאן 20 שנה, באותה דירה, קצת אחרי שעשיתי עלייה והייתי קצינה בצבא. בדירה הזאת גרתי עם כל האנשים החשובים בחיי, מאחי, ועד חברים, בת זוג, וכיום אישתי והילדים שלי. בתקופה שעוד צילמו בפילם הקמתי חדר חושך במרפסת הקטנה שאטמתי מכל הכיוונים. בחדר הגדול הקמתי סטודיו מלא, לצילום ניובורן והריון. אבל העיר שהתאימה לי הרבה שנים, הפסיקה להתאים, אין מה לעשות - ילדים משנים את החיים, ולנו באו שניים בבת אחת. אז קיבלנו החלטה לבסס מחדש את החיים והסטודיו מחוץ לעיר.

יש כל כך הרבה יתרונות בלצלם כאן. הצילום בסטודיו החדש מבוסס על האור הטבעי שנכנס בשפע מהויטרינה, האור גם מגיע בזווית מושלמת ואפילו לא צריך לרכך אותו בוילון, הוא כבר נכנס רך, מושלם ממש. בנוסף לזה, יש לי שני כיוונים של אור, מעוד חלון בקיר שמול הויטרינה. אני לא צריכה להשתמש בכלל בפלאשים, עליהם היה מבוסס צילומי הסטודיו שלי בתל אביב.

יתרון ענק במקום הזה הוא הספייס ונוף. בשביל ענת, לחיות צמוד לחורשת אקליפטוסים ופרדס זה חלום שמתגשם, ולי כצלמת זה פותח לוקיישנים מדהימים לצילום. עוד שיפור רציני מהעיר הוא מצב התנועה. פשוט אין אחת כזאת. אין תנועה כאן ולא נתקעים מאחורי משאית ברחוב קטן ומגיעים אלי עצבניים (בצדק). וגם עוד עוף ממש מוזר - יש פה מלא חניה. לפעמים אנחנו נתקעות ליד הבית לדקה, פשוט עומדות עם הרכב בהתלבטות איפה לחנות. בתור חיות ג׳ונגל עירוני שרגילות לצוד מרחוק חניה על ידי איתור הולכי רגל עם צרור מפתחות ביד, אנחנו פשוט לא רגילות לשפע הזה. גם שפע של מקום יש כאן, בחצר הקידמית. כשאמא טרייה מצרפת לצילומים גם את הילד הגדול, הוא מהר מאוד מוצא את עצמו על הדק הקדמי, חופר בארגזי הצעצועים, עולה על הבימבה, או סתם רץ במרחב ונהנה מהחופש להסתובב בחוץ בלי איום של כביש קרוב.

כמו שאמרתי, היו לי לא מעט קשיים והתנגדויות לעשות את המעבר. אבל גיליתי שבחיים זרימה עם שינויים, ולהקשיב לאישה - הן שתי תכונות חשובות מאוד. מאז המעבר, חמישה חודשים כמעט, אחרי כל יום צילומים כשאנחנו מסתכלות במחשב על התמונות מהסשן, אני שומעת מענת המשפט בחיוך - ״מי הביא אותנו לכאן, אה?״